פסק-דין בתיק רע"א 5087/10

המשנה לנשיא מ' נאור:

במוקד בקשות רשות הערעור שלפנינו עומדת השאלה אם יש לדחות על הסף את תביעתם של המשיבים נגד המבקשים מחמת התיישנות. המשיבים - ילדיו של איזי דוננפלד ז"ל (להלן: המנוח) - הגישו בשנת 2005 תביעה נגד קיבוץ מעיין צבי (להלן: הקיבוץ) ונגד מדינת ישראל, בגין מחלת סרטן הלבלב בה חלה המנוח, לטענתם עקב עבודה במוסך שבבעלות הקיבוץ ובפיקוחה של המדינה. התביעה הוגשה בחלוף כ-23 שנים מפטירת המנוח מן המחלה, ועל כן ביקשו הקיבוץ והמדינה את דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו א' זמיר דחה את הבקשה, וערעור שהגישו המשיבים לשופטת בית המשפט המחוזי ש' ברוש נדחה אף הוא. מכאן הבקשות שלפנינו.

רקע והליכים קודמים

המנוח עבד במוסך של קיבוץ מעיין צבי בין השנים 1981-1959. בחודש ספטמבר 1981 חלה המנוח בסרטן הלבלב, וכעבור חודשים ספורים, בחודש פברואר 1982, נפטר מן המחלה. המשיבים, ילדיו של המנוח, היו בעת פטירתו כבני 15 ו-19. אימם של המשיבים, אלמנתו של המנוח, נפטרה בשנת 2002. אין חולק כי המשיבים נקטו לראשונה בהליכים משפטיים נגד הקיבוץ, בעליו של המוסך, ונגד המדינה, שפיקחה על המוסך, בשנת 2005 - היינו, כ-23 שנים לאחר שהמנוח נפטר. בתביעה שהגישו בבית המשפט המחוזי בירושלים טענו כי המנוח נחשף במהלך עבודתו במוסך לאבק אסבסט, שהביא למחלה ממנה נפטר, וכי על הקיבוץ ועל המדינה לפצות אותם על כך. את תביעתם הגישו המשיבים הן כתלוייו של המנוח, והן בשם עיזבונו של המנוח, כיורשיו.

           הקיבוץ והמדינה (להלן ביחד גם: המבקשים) ביקשו סילוק של התביעה על הסף מחמת התיישנות, הבקשה התקבלה על ידי הרשם ש' ברוך בהחלטה קצרה. על ההחלטה הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 10486/05). בהסכמת המבקשים, הוחזר הדיון בשאלת ההתיישנות לבית המשפט המחוזי, על מנת שתינתן בשאלת ההתיישנות הכרעה מנומקת.

המשיבים טענו בבית המשפט המחוזי כי בירורים שערכה אלמנתו של המנוח, שכאמור נפטרה אף היא בינתיים, העלו בשעתו כי אין קשר בין חשיפה לאסבסט לבין מחלת סרטן הלבלב. החשד בדבר קשר שכזה התעורר אצלם, לטענתם, רק לאחר שנודע להם מכתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" על פרסום פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו של יצחק קרישוב (פסק הדין התפרסם בשנת 2001). קרישוב עבד באותו מוסך בו עבד המנוח, חלה בסרטן הלימפה, ותביעתו נגד המוסך התקבלה (ת"א 382/95 (ת"א) מדינת ישראל נ' יצחק קרישוב (2001)). ערעור שהגיש הקיבוץ על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה בפסק דינו של בית משפט זה (ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (2004), מפי השופטים ד' דורנר ו-א' א' לוי כנגד דעתי החולקת), ובקשה לדיון נוסף נדחתה אף היא (דנ"א 5707/04).

           לטענת המשיבים, בשנת 2002, זמן קצר לאחר שקראו בעיתון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הם פנו לעו"ד קנר - בא כוחם בבקשות שלפנינו, שהיה גם בא כוחו של קרישוב. המשיבים הבהירו כי לא היה להם כל קשר קודם עם קרישוב או עם בא כוחו, וכי הם לא ידעו על ההליכים בעניינו של קרישוב עד שקראו על כך בעיתון. כמו כן הבהירו המשיבים שלא עמדו עד אז בקשר עם מי מעובדי המוסך האחרים, ולא היו מודעים לתנאי העבודה במוסך לאשורם. בעצתו של עו"ד קנר, החליטו המשיבים להמתין עם הגשת תביעתם עד שיתבררו תוצאות הערעור בפרשת קרישוב בבית משפט זה. לאחר שנדחה הערעור ונדחתה הבקשה לדיון נוסף, הגישו המשיבים את תביעתם בבית המשפט המחוזי. כמו כן, פנו המשיבים לפרופ' מרדכי רביד, מומחה לרפואה פנימית, אשר מסר להם ביום 20.1.2005 חוות דעת על יסוד המסמכים הרפואיים שהועמדו לרשותו, הספרות הרפואית ומומחיותו המקצועית. בחוות דעתו עמד פרופ' רביד על קשר סיבתי אפשרי בין החשיפה הממושכת של המנוח לאבק אסבסט לבין מחלתו של המנוח, ובלשונו: "לאור הידוע בדבר הפוטנציאל הקרצינוגני של אסבסט, לגבי סוגי סרטן שונים, החשיפה ארוכת השנים והגיל הצעיר של הופעת המחלה, קיימת הסתברות גבוהה לתרומה משמעותית של החשיפה לאסבסט לגרימת מחלת הסרטן [סרטן הלבלב - מ"נ]".

           נוכח האמור, טענו המשיבים בעניין ההתיישנות כי הם מעולם לא ויתרו על זכות תביעתם, וכי הם למעשה לא היו מודעים לה עד קריאת הכתבה בעיתונות בשנת 2001. לטענתם, הם לא היו מודעים לכך שאביהם שאף אסבסט ללא מיגון במהלך עבודתו במוסך, ולא היו מודעים לקשר הסיבתי האפשרי בין חשיפה זו לבין המחלה בה לקה. על כן ביקשו המשיבים לדחות בקשות שהגישו הקיבוץ והמדינה לסילוק התביעה על הסף.

בית המשפט המחוזי (הרשם א' זמיר) קיבל את טענותיהם של המשיבים, וקבע כי מירוץ ההתיישנות בכל הנוגע ליסוד הקשר הסיבתי מתחיל מרגע שנודע לתובע על "קצה חוט" מבחינה מדעית או רפואית הקושר בין פעולותיו של המזיק לבין הנזק. הרשם קבע כי מודעותם של התובעים למלוא העובדות הרלבנטיות התגבשה רק לאחר קריאת הכתבה בעיתונות בעניינו של קרישוב. הרשם קבע כי אין בעדויות רפואיות או מדעיות קודמות כדי "למתוח" את ידיעתם הפוטנציאלית של המשיבים אף קודם למועד ידיעתם בפועל על מלוא העובדות. לפי קביעת הרשם, אף אם היו עורכים המשיבים בירור קודם, לא היו נתקלים בתשובות חד-משמעיות באשר לקיומו של הקשר הסיבתי האמור, ואף כיום קיומו של הקשר הסיבתי האמור איננו מוכח במלואו. הרשם קבע כי בנסיבות אלו, עילת התביעה של המשיבים התגבשה עם מתן פסק הדין בעניין קרישוב, שכן שם הוכרה לראשונה האפשרות לבסס עילת תביעה גם כאשר הממצאים הרפואיים אינם מעידים על קשר סיבתי חד-משמעי בין החשיפה לאסבסט לבין סוג ספציפי של סרטן. מעת שנוכחו כי קיים סיכוי לתביעתם גם בלא הוכחה מדעית של קשר סיבתי בין חשיפה לאסבסט לבין סרטן הלבלב בו לקה המנוח, נוצרה הזדמנות עבורם להגיש תביעה כאמור. כמו כן, הסיכויים לקבלתה של תביעה שכזו גברו בעקבות הקביעות המשפטיות בפסק הדין. הרשם דחה את הטענה כי פסק הדין בעניין קרישוב היה שינוי של הלכה משפטית, ולא גילוי של עובדה חדשה. בעניין זה ציין הרשם כי בפרשת קרישוב לא נקבע דין חדש, אלא נקבעה פרשנות חדשה למאזן ההסתברויות שיושמה בנסיבות דומות לענייננו. לפי הרשם, המשיבים לא היו צריכים להעלות בדעתם את הפרשנות החדשה, ולכן במצב שקדם להלכת קרישוב היה זה סביר שהם לא שקלו הגשת תביעה. משנקבעה ההלכה החדשה, הרי שהיא השפיעה כאמור הן על עצם קיומה של עילת תביעה, והן על הסיכויים שהתביעה תתקבל. כמו כן, דחה הרשם טענות שונות של הקיבוץ והמדינה, לפיהן ההכרעה כי התביעה לא התיישנה מתנגשת עם הרציונאלים העומדים ביסוד מוסד ההתיישנות.

הקיבוץ והמדינה ערערו על ההחלטה בפני שופטת בית המשפט המחוזי ש' ברוש. ערעורם נדחה, ובית המשפט אימץ את נימוקיו של הרשם כנימוקיו שלו בהתאם לסמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט קבע כי נימוקים אלו אף מתיישבים עם פסיקתו של בית משפט זה ב-ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (טרם פורסם, 24.5.2010), המורה כי מירוץ ההתיישנות יחל רק מן הזמן בו בידי התובע יש כוח תביעה מהותי ועילה קונקרטית להביא בפני בית המשפט; ואילו כוח התביעה והעילה בענייננו מצויים בידי המשיבים רק מעת שנקבעה הפרשנות החדשה למאזן ההסתברויות בפרשת קרישוב. עוד ציין בית המשפט כי חשיבותה של זכות הגישה לערכאות מצדיקה להעדיף חלופה המקיימת את זכות התביעה על פני חלופה החוסמת אותה.

           נגד פסק דין זה מופנות בקשות רשות הערעור שבפנינו. הבקשות הועברו לדיון בפני הרכב בהחלטותיו של חברי השופט י' דנציגר מיום 15.11.2010, וביום 9.5.2012 קיימנו דיון בבקשות. לשלמות התמונה יצוין, כי בהתאם להחלטתי מיום 15.7.2012, הודיעו בעלי הדין בתיקים נוספים שעניינם דומה - ע"א 5436/11, ע"א 4215/11, ע"א 1960/11 ו-ע"א 7073/11 - כי הם מסכימים לכך שהדיון בעניינם יידחה עד למתן פסק הדין בהליך זה.

           החלטנו לדון בבקשות כאילו ניתנה רשות ערעור והוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה. אפנה אפוא להצגת טענות הצדדים, אשר למען הנוחות אמשיך לכנותם "המבקשים" ו"המשיבים".

טענות הצדדים

המדינה, המבקשת ב-רע"א 5087/10, טוענת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בסתירה להלכה הקובעת כי חידוש משפטי איננו יכול להביא להארכת תקופת ההתיישנות. לטענתה, הלכה משפטית חדשה איננה יכולה להקים למשיבים טענת "התיישנות שלא מדעת". קבלת עמדה שכזו עלולה, לגישת המדינה, להביא לכך שכל פרשנות חדשה שתיקבע על ידי בית המשפט תביא ל"מבול" תביעות ישנות, שיעקרו מתוכן את מוסד ההתיישנות ואת ההגנות הטמונות בו על נתבעים. תביעות שכאלו יחייבו את בתי המשפט לקיים הליכים על בסיס ראיות שחלקן או רובן לא יהיה עוד בידי הצדדים, עקב חלוף הזמן. הן אף יחייבו נתבעים פוטנציאליים לשמור תיעוד בהיקף נרחב על מעשיהם, מה שיטיל לטענת המדינה נטל כבד ובלתי סביר עליה ועל גורמים פרטיים רבים. המדינה מדגישה כי המשיבים השתהו מעת קבלת הייעוץ המשפטי בשנת 2001, ועד שהגישו את תביעתם בשנת 2005, וכי השלמה עם התנהלות שכזו תעודד תובעים לנקוט בגישת "שב ואל תעשה". לשיטת המדינה, התוצאה המעשית של גישה כזו עלולה להביא לכך שהכרעות שיפוטיות יהיו בעלות השפעה של עשרות שנים לאחור, שכן הן "יחיו" זכויות תביעה שהתיישנו.

           המדינה מבהירה כי דיני ההתיישנות מאזנים בין אינטרס התובע שתביעתו לא תיחסם בטרם ייוודעו לו העובדות הרלבנטיות לתביעתו לאשורן; בין אינטרס הנתבע שלא להיות מוטרד בשל עניין נושן, אשר יצר אצלו מצג של ויתור מצד התובע על תביעתו ואף חולל אצלו נזק ראייתי; ובין האינטרס הציבורי, שבתי המשפט יעסקו בענייני ההווה ויוכלו לברר תביעות ביעילות. המדינה מדגישה כי הצורך להקפיד על כללי ההתיישנות חל ביתר שאת בתביעות שעניינן מחלת הסרטן, שכן מחלות אלו הן לרוב מחלות סמויות בעלות תקופת חביון ארוכה, שנגרמות לא פעם עקב מקרים של חשיפה מתמשכת. הכרה בתקופת התיישנות ארוכה תחייב נתבעים פוטנציאליים לכסות מבחינה ראייתית תקופות של עשרות שנות עבודה, כאשר רבים מן העדים הפוטנציאליים, המסמכים הרלבנטיים ויתר הראיות אינם עוד בנמצא. המדינה מדגישה כי המקרה שלפנינו מוכיח את טענתה, שכן היא נדרשת להתגונן מפני תביעה שעניינה תקופת עבודה שתחילתה (במועד הגשת בקשת רשות הערעור) לפני כ-51 שנים וסיומה לפני כ-28 שנים. עוד מדגישה המדינה כי פסק הדין בעניין קרישוב איננו יכול להוות "קצה חוט" עובדתי, שהוא הקריטריון שהונח בפסיקה כקריטריון המתחיל את מירוץ ההתיישנות. המדינה מוסיפה כי למשיבים היו את "קצות החוט" הנדרשים להוכחת רכיבי ההתרשלות הנטענים: נזקו של המנוח היה ידוע להם משנת 1982 לכל המאוחר; הסיכונים הטמונים באסבסט היו ידועים למשיבים עוד בחייו של המנוח; ורכיב הקשר הסיבתי לו הם טוענים - קשר סיבתי כללי בין חשיפה לאסבסט לבין מחלות סרטן - מוכר בספרות המשפטית והמדעית, ואף בעיתונות הפופולארית מזה שנים רבות, ומכל מקום אף על רכיב זה חלה זה מכבר התיישנות. המדינה טוענת כי נטל הוכחת ה"התיישנות שלא מדעת" הוא על התובע, וכי היה על המשיבים לפעול להגשת תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות, כפי שעשה קרישוב. עוד טוענת המדינה כי ככל שטוענים המשיבים בכתב תביעתם להעברת נטל ההוכחה אל המדינה מכוח הכללים של "הדבר מדבר בעדו" ו"דבר מסוכן" - הרי שטענה זו שוללת מניה וביה את טענת המשיבים ל"התיישנות שלא מדעת"; זאת, משום שמשמעות העברת הנטל היא שהעובדות אינן בידיעת המשיבים כלל, אלא בידי המדינה (הנתבעת).

טענותיו של הקיבוץ, המבקש ב-רע"א 5356/10, דומות בעיקרן לטענות המדינה. הקיבוץ טוען כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי סוטה מלשון החוק ומן ההלכה המחייבת. לשיטתו חידוש משפטי או גילוי של "זכות משפטית" איננו חריג המאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. לטענתו, המשיבים יכלו להיוועץ בעו"ד ובמומחים רפואיים באופן ממצה, אם שקלו בעת הרלבנטית הגשת תביעה, ואילו הם הסתפקו בבירור שטחי עם הרופא המטפל. על כן לטענתו לא ניתן לראות בהם כמי שהעובדות הרלבנטיות לא היו ידועות להם מסיבות שאינן תלויות בהם, ולא היו יכולות להיות ידועות להם ב"זהירות סבירה". לטענת הקיבוץ לו היו פונים המשיבים בעת הרלבנטית למומחים מתאימים, הם היו יכולים להגיש תביעתם, שכן הקשר הסיבתי הכללי לו הם טוענים היה ידוע זה מכבר שנים רבות. לטענתו, קבלת הפרשנות שקבע בית המשפט המחוזי תעודד תובעים "לשבת על הגדר", ולהמתין להכרעות שיפוטיות שייטיבו איתם כדי להגיש תביעתם, בידיעה כי תביעתם איננה מתיישנת. עוד טוען הקיבוץ כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, נסיבות המקרה אינן "ייחודיות במהותן" בדמיונן לפרשת קרישוב, ולראיה - הוגשו תביעות דומות נוספות נגד הקיבוץ. גם לשיטת הקיבוץ ביסוס התביעה על כלל "הדבר מדבר בעדו" מונע מהתובעים לטעון כי העובדות הרלבנטיות להגשת תביעתם לא היו ידועות להם. הקיבוץ מדגיש כי חלוף הזמן פוגע באינטרסים שלו, עליהם נועד מוסד ההתיישנות להגן, וכדוגמא הוא מציין שהחברה שביטחה אותו בשעתו נגד תביעות כגון תביעתו של קרישוב, התפרקה זה מכבר.

בתשובתם לבקשות טוענים המשיבים כי לא היה בידיהם כל "קצה חוט" שאפשר להם להגיש תביעה, וכי גם אם היו מעמיקים לחקור לאחר הבירור שערכו אצל רופאו של המנוח, לא היו מגיעים בשעתו לתוצאה שונה. לטענתם, לא היה זה סביר לצפות מהם שייפנו אז למומחים רפואיים או משפטיים נוספים. המשיבים טוענים כי לא היבטיו המשפטיים של פסק הדין בעניין קרישוב עודדו אותם להגיש תביעתם - אלא היבטיו העובדתיים שלא היו ידועים להם: תנאי העבודה במוסך שנחשפו בפסק הדין, היעדר הפיקוח על המוסך והעובדה שכמחצית מעובדי המוסך חלו בסרטן. מאחר שהעובדות עצמן לא היו בידיהם, אזי לדעתם מירוץ ההתיישנות החל רק עם פרסום הכתבה בעיתון בפרשת קרישוב. המשיבים מדגישים כי אין כל חשיבות לעובדה שהמתינו עד להכרעה בערעור כדי להגיש את תביעתם, שכן השאלה הנבחנת כאן היא שאלת ההתיישנות, ולא שאלת השיהוי בהגשת התביעה. לשיטת המשיבים, היות שעובדות פסק דין קרישוב הן שהביאו להגשת תביעתם, ולא החידוש המשפטי שבו, יש לדחות את טענות המבקשים.

דיון והכרעה

סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), קובע כי תובענה שאיננה במקרקעין תתיישן לאחר חלוף 7 שנים. הטעמים העקרוניים למוסד ההתיישנות נדונו בפרשות רבות, ובית משפט זה עמד עליהם לא אחת. בתמצית ניתן לומר כי מוסד ההתיישנות נועד למנוע הכבדת יתר על נתבעים, שתחייב אותם לשמור על ראיותיהם ולהיות חשופים לתביעות לאורך פרק זמן ארוך; מוסד ההתיישנות מבטא את התפיסה כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" זנח למעשה את תביעתו, ותובע שכזה אף יוצר מצג של ויתור על התביעה כלפי הנתבע; והוא מבטא אף אינטרס של המערכת המשפטית לעסוק בענייני ההווה, שניתנים לבירור באופן יעיל, ולא בעניינים ישנים שאבד עליהם הכלח (ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פסקה 30 (טרם פורסם, 19.9.2010) (להלן: פרשת גיא-ליפל); ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' אהרון מוסקוביץ פסקה י"א (טרם פורסם, 16.1.2012) (להלן: פרשת מוסקוביץ); והאסמכתאות הרבות שם).